אחד הדברים שקשים ביותר להורים הוא לראות ילד כפוי טובה. קנינו לו מתנה - והוא אפילו לא אמר תודה. בכל פעם שסבתא מגיעה הוא שואל אותה עוד בפתח "מה הבאת לי?", קנינו לו צעצוע יקר במיטב כספינו, אחרי שביקש אותו כל כך הרבה, ולמחרת הוא כבר הושלך על הרצפה ונשבר. כל זה מאוד מתסכל אותנו כהורים. גם כי אנחנו מצפים למשוב חיובי על הדברים שאנו נותנים, וגם כי מבחינה חינוכית אנחנו לא רוצים לגדל ילדים כפויי טובה. אז למה זה קורה? מיד אביא מספר סיבות. האם אפשר לשפר את המצב? כן, בהחלט. אבל לא ביום ולא ביומים. חינוך הוא עבודה ארוכת טווח.
ערך הכסף - לילד אין ערך של כסף. זה מה שיפה כאן. אם נותנים לו לבחור בין שני דברים - הוא יבחר לפי הצבע, או הגודל, או מה שהוא רוצה יותר, לא לפי כמה שזה עלה. זה מה שיפה אצל ילדים. מבוגרים התקלקלו וחושבים שנעלים הם "טובות" רק אם הן עלו חמש מאות שקל, שבית הוא "יפה" אם הוא עלה שני מיליון דולר, ושאהבה מובעת במספר הקראטים שנמצאים ביהלום. ילד מודד לפי הצורך שלו, וכך תהיה גם התודה שלו. מתנה שעלתה המון והוא לא רצה, לא תשווה בשום אופן לקשקוש הזול שהוא חלם עליו הרבה. הוא יעדיף את הקשקוש בהרבה. בנוסף, הוא גם לא מבין מה זה "לקנות" - נתת למוכרת פלסטיק, והמוכרת החזירה לך את הפלסטיק. אתם מבינים שזה כסף. הילד לא. גם תשלום במזומן לא תמיד מובן - נתת למוכרת שטר אחד אדום, וקיבלת בחזרה שלושה שטרות ירוקים. כלומר קיבלת יותר ממה שנתת. ככה זה נתפס.
השיגרה - כל מה שהילד רגיל לקבל - נתפס כמובן מאליו. לא נראה לו שצריך לומר על זה תודה. לא על הבגדים שקנו לו, לא על הדיור שנותנים לו, לא על הטיול שטיילתם איתו. גם אתם לא תרצו לשמוע ממנו "תודה" על כל הדברים הפשוטים. ולא תרצו שהוא יספר לגננת "יה, איזה כיף אתמול אמא עשתה לי שוקו". אם בכל פעם שסבתא מגיעה היא נותנת מתנה - המתנה ברורה מאליה. אבוי לפעם שסבתא תשכח אותה. אם בכל פעם שיוצאים לקניות קונים גם צעצוע - הצעצוע הוא חלק מחווית הקניה, לא משהו שצריך לומר עליו תודה.
לחכות - ילד מעריך יותר משהו שהוא חיכה לו וחלם עליו. לכן המבוגרים בינינו זוכרים היטב את האופניים שקיבלו - הם יכלו לחלום עליהם שנה ויותר עד שההורים קנו אותם. אם האופניים הגיעו עוד לפני שהחלום התפתח - השמחה מועטת. זה לא אומר לחכות עד שהמתנה כבר לא רלוונטית ולקנות לו תלת אופן בגיל חמש - אבל קצת ציפיה, קצת בקשה, קצת זמן לחלום על המתנה - זה טוב. זה גם מאמן בדחיית סיפוקים.
הכרת תודה - בכל זאת אנחנו רוצים שילדינו ילמדו להיות מכירי תודה. זה דבר חשוב, והוא חלק מן האינטילגנציה הרגשית. איך מלמדים את זה? כמו תמיד - בדוגמה אישית. להודות לבן הזוג על כל מחווה (גם על כוס קפה) להודות לילד על כל "מתנה" ויצירה שהביא מהגן במיוחד לאמא/אבא/סבתא. להגיד לו "עכשיו נתקשר לסבתא ונגיד לה תודה על הדומינו שקנתה לך". להגיד "תראה איזה אבא חמוד יש לנו, הוא קנה לי פרחים לשבת" "איזה יופי שאמא קנתה לי חולצה שאני אוהב". וכדומה.
פרס - על פרס אין לצפות לאמירת תודה מצד הילד. פרס זה לא מתנה שאני כהורה מעניק ברוב טובי. פרס הוא חלק מעיסקה: הילד מתחייב לעשות או לא לעשות משהו וכתמורה ההורה מבטיח לו פרס. הוא לא צריך להגיד תודה - הוא עבד בשביל הפרס שלו.
שמירה על החפץ - גם אם ילד אומר תודה ומראה שהוא שמח במתנה זה לא אומר שהוא ישמור עליה כמו שצריך. שמירה על חפצים זה דבר נפרד, וגם אותו צריך ללמד. להסביר שדבר שלא שומרים עליו מתקלקל, שבובה שנשארת זרוקה במסדרון עלולה להישבר או להילקח ע"י הכלב, שאופניים שנשארות בחוץ עלולות להתקלקל בגשם וכדומה. זה לא זלזול בנותן המתנה. זה חוסר ידע של הילד.
והילדים שלי? הם נהדרים. אומרים תודה על כל מתנה וכל מחווה, וגם מתקשרים ביוזמתם להודות לסבתא או לדודים על מתנות ששלחו. בת החמש עוד לא יודעת, היא מקבלת את פנינו מדי יום בשאלה "מה קניתם לי?" אבל גם היא עוד תלמד. זה לא יגיע בלי שנעבוד על זה.
